בזכות השיבה (הליברלית) למסורת היהודית

תשובה למרגלית ושרון (או: בדיקת כיוון להתחדשות היהודית הפלורליסטית)

לאחרונה נפתח ויכוח חשוב ומרתק שנוגע במהותו של מפעל ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל, ומצביע על אתגריו המהותיים. הויכוח התנהל מעל דפי ה- Boston Review בין פרופ' אבישי מרגלית וד"ר אסף שרון, מצד אחד, לבין פרופ' מייקל וולצר, מהצד השני. מרגלית ושרון תקפו את טענתו של וולצר בספרו האחרון (העוסק במקרי-הבוחן של הודו, אלג'יריה וישראל) כי תהליך החילון נכשל מפני ששלל ודחה את המסורת באופן גורף במקום להיכנס להתמודדות פעילה, וביקורתית, איתה. טענתם הכללית של מרגלית ושרון היא כי לא ניתן לעשות שימוש ביקורתי במסורת על מנת לפנות לבעלי נטיות מסורתיות ולהעביר אותם למחנה הליברלי. וולצר הגיב למאמר שלהם, והם השיבו לתגובתו. (ועוד טקסט רלוונטי הוא ביקורת הספר של וולצר מאת תומר פרסיקו.)

מכיוון שבדיון עלו טענות חשובות ומהותיות למפעל ההתחדשות היהודית הפלורליסטית (והאנטי-פלורליסטית) בישראל, אצביע כאן על הטענות המרכזיות שעלו בו – ואדון בהן.

א. השאלה ההיסטורית: האם אבות הציונות אכן שללו באופן גורף את המסורת?

הטענה: מרגלית ושרון מצביעים על הוגים כגון אחד-העם, ביאליק וכצנלסון שהיו באינטראקציה עמוקה עם המסורת – ולכן לטענתם לא מדובר ב"The road not taken", דהיינו אפשרות נסתרת שטרם נוסתה (כפי שטוען וולצר), אלא באפשרות שנוסתה ונכשלה.

בפועל: אין ספק ששלושת ההוגים הללו אכן הרבו לעסוק במסורת, אך מולם עמדו הרצל (שלא גדל בתרבות יהודית), ברדיצ'בסקי וברנר (המורדים-מדעת בתרבות היהודית שבה גדלו), לימים "הכנענים" לסוגיהם ועוד אחרים – שדחו את המסורת. בפועל, האופציה הזהותית האחד-העמית אינה נוכחת בישראל בעשורים האחרונים, ולכן אין דרך אמיתית לשפוט את הצלחתה/כישלונה. במערכות החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית שבהן גדלו רבים מאיתנו לא נחשפנו כלל לכתיבה יהודית פוסט-מקראית – לא לחז"ל, לא למחשבת ישראל, לא לחסידות, לא להשכלה. "מהתנ"ך לפלמ"ח" לתפארת. איזה בוגר מערכות חינוך ממלכתיות יכול לומר שהוא מממש את גישת אחד-העם? האם אנחנו בכלל מנסים להצמיח כיום ביאליק או כצנלסון? התשובה המערכתית היא לצערי שלילית באופן מהדהד.

מנגד, אחד-העם חוזר בשני העשורים האחרונים בקרב קבוצה קטנה (אך גדלה והולכת) של בתי המדרש הפלורליסטיים, והתנועה הזו נותנת אט-אט את סימניה גם במערכות החינוך – הפורמלית (כדוגמת מקצוע החובה "תרבות ישראל ומורשתו") והבלתי פורמלית (כגון תהליכים ברבות מתנועות הנוער להכנסת תכני התחדשות יהודית). זו התנועה שעל מהותה וגורלה נסב הפולמוס הנוכחי. אבל (לצערי) אין לנו את הפריבילגיה לשפוט את הצלחתה או כישלונה פשוט משום שנכשלנו כליל בלנסות אותה ברצינות בדור הקודם.

ב. השמרנים האורתודוקסים לא ישתכנעו; אז למי כן מכוון הפרויקט?

הטענה: לטענת מרגלית ושרון, ניסיונות הדיאלוג של אחד-העם ואחרים לא צלחו משום שנציגי האורתודוקסיה אינם פתוחים לפשרות על הדברים שחשובים להם ביותר. יתרה מכך, עצם העובדה שמאן דהוא הציג פרשנות משלו למסורת לאו דווקא זיכה אותו בכבוד מצידם – אלא בתואר של כופר. וולצר מבהיר שמטרת הפנייה למסורת אינה לשכנע את הרבנים, אלא את הרבים שאינם בקצוות – לא קנאים מחד ולא חילונים מוחלטים מאידך; מטרתו להציע להם תרבות לאומית יהודית שתקסום יותר מאשר תוכן נייטרלי/אוניברסלי.

בפועל:

באופן כללי, הפרויקט אכן אינו לשכנע את האורתודוקסים השמרנים, אלא קודם כל לשכנע את עצמנו. אגע בזה עוד מעט בהרחבה, אך לפני כן אקדים הערה אחת דווקא על האורתודוקסיה הליברלית, שממנה התעלמו שלושת הכותבים.

אז ראשית, כפי שתיארה מורתנו במבי שלג ז"ל [כמה מוזר ועצוב לכתוב את זה] במשל "מרכז הפיצה" שלה, יש חשיבות גדולה דווקא לאותם חלקים באורתודוקסיה המחזיקים בהשקפות פוליטיות ליברליות. הם שותפים ראשונים במעלה ללא-אורתודוקסים במאבק הליברלי, ולמעשה – בשנים האחרונות רבים מההישגים הציבוריים והפוליטיים של סדיקת המונופול של הרבנות הראשית נזקפים דווקא לזכותם: "השגחה פרטית" בכשרות, חוק הגיור של ח"כ אלעזר שטרן ולאחר מכן מפעל "גיור כהלכה", ההתנגדות של ח"כ רחל עזריה להצעת חוק השבת של ח"כ מיקי זוהר, מאבק המקוואות ("תנו לטבול בשקט") ועוד. איני יודע לומר אם שלושת הכותבים התעלמו מתופעה זו מפני שאינם מכירים אותה, מפני שזה במקרה נעלם מעיניהם או מפני שזה סתר את התזה שביקשו לקדם, אבל יש כאן תופעה חשובה גם ברמה החברתית-פוליטית וגם ברמה הרעיונית – כי זה סודק את ההכללות הגורפות על "האורתודוקסיה", ומאפשר לזהות טוב יותר יריבים ושותפים פוטנציאליים. כתבתי על זה בהרחבה כאן.

שנית, כאמור הפרויקט אינו לשכנע את האורתודוקסים השמרנים, אלא את עצמנו. נתחיל מזה שרוב החילונים והמסורתיים כיום מקבלים באופן עקרוני את הנרטיב האורתודוקסי בשאלה מהי היהדות; הם פשוט דוחים אותה כולה או מודים בהתנצלות שהם מקיימים רק את חלקהּ. נמשיך לזה שאף רבים מהדוברים הרהוטים של היהדות החילונית מקבלים את הנרטיב האורתודוקסי בנוגע למה שהיתה היהדות עד לפני 200 שנה [דהיינו, דת, המוגדרת על ידי ההלכה] – אך מצביעים על המודרנה, ההשכלה והחילון ששינו את היהדות מאז. אלא שזה נרטיב שגוי היסטורית ותפיסתית: על רגל אחת, היהדות הרבנית-גלותית אינה "נקודת-הפתיחה" שלנו אלא היהדות המקראית; לכן הדגשת הצדדים החקלאיים והלאומיים של החגים ע"י הציונות (אם לקחת דוגמה מייצגת אחת) היתה לא סתם שינוי ביחס לדגש ההלכתי-תיאולוגי של היהדות הרבנית, אלא במובן חשוב חזרה לדגש החקלאי והלאומי של היהדות המקראית. ארחיב עוד על הטענה הכוזבת לאותנטיות של הנרטיב האורתודוקסי (ועל תסביך הנחיתות של האחרים) בסעיף הבא.

שלישית, בהקשר לשאלת ההכרה מצד השמרנים, אז ממילא כשנהיה בטוחים בעצמנו ונעמוד בתקיפות על מה שאנו מאמינים בו, עמידתנו מול ברי-הפלוגתא שלנו כבר תהיה אחרת. [כפי ששמעתי מרחל עזריה פעם, בכל פעם שבאו לשיח עם נציגי החרדים במועצת עיריית ירושלים בגישה של חתירה לפשרה, החרדים קיבלו את כל מבוקשם; אך כשנעמדו על הרגליים האחוריות, התקבלה פשרה. ומי שמכיר/ה את סוגיית "שניים אוחזין" יודע/ת שזה כבר מפורש בגמרא…]

לבסוף, הטיעון בזכות הפרטיקולריות: וולצר מדגיש כאמור שהמטרה מבחינתו היא לעצב תרבות לאומית יהודית שתהיה קוסמת יותר מאשר אג'נדה ליברלית אוניברסלית – וזו נקודה חשובה שבה אני מצדד בוולצר. השאלה פה היא שאלת הלגיטימיות והערך של הפרטיקולריות היהודית עבורנו. אני מאמין במובהק בערך של הזדהות עם מורשת ספציפית, עם מורשת אבות. זה מוטבע בנו באופן כמעט ביולוגי, ואין לי שאיפה לאוניברסליזם במובן של השתייכות זהה למעגל קרוב ולמעגל רחוק. גם אין לי ספק באפשרות של פרטיקולריות "בריאה", שאינה מתדרדרת ללאומנות או גזענות (שהרי בסה"כ רוב העולם מבטא כזו), ואותה אני מבקש לפתח. יתרה מכך, החזון של אחידות אוניברסלית מכחיד את העושר והמגוון של התרבויות האנושיות, ולכן מלכתחילה אינו קוסם בעיניי.

ג. האורתודוקסיה נתפסת כאותנטית יותר

הטענה: לשיטת מרגלית ושרון האורתודוקסיה נתפסת כאותנטית יותר ב"משחק הפרשנות", והם מזכירים את הטענה ש"בית הכנסת שישראלים חילוניים אינם הולכים אליו הוא אורתודוקסי". מנגד, וולצר מסכים אמנם שהאורתודוקסיה טוענת לבעלות על היהדות האותנטית ושרבים מהישראלים החילונים מקבלים טענה זו, אך טוען שהגיע הזמן לקחת מהאורתודוקסיה את המונופול על האותנטיות.

בפועל:

1. לפשר הבכירות התודעתית של האורתודוקסיה

אכן, נקודת הפתיחה לדיון צריכה להיות התחושה הרווחת בציבור שהאורתודוקסיה היא אותנטית יותר. או לכל הפחות, התחושה בדבר כך שהתחושה בציבור היא שהאורתודוקסיה היא אותנטית יותר. אין ספק שהדימוי הזה מושרש עמוק בתרבות הישראלית, אם כי בשנים האחרונות מסתמנת מגמת שינוי חשובה: מעגלי הלימוד הפלורליסטיים מתרחבים, אחוז המשתתפים בטקסי חיים המסופקים על-ידי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית עולה בהתמדה, וכך גם החתונות החילוניות של ארגונים כמו הוויה, טקסים ותמורה, ואחוז "הידועים בציבור" (שאינם נישאים ברבנות ולא בחו"ל) יותר מהכפיל את עצמו מאז שנת 2000. ככלל, הציבור תומך יותר בהסרת המונופול האורתודוקסי.

עוד מעט אבקר את עצם דימוי האותנטיות של האורתודוקסיה, אך בכל זאת, בכירותה התודעתית עדיין קיימת, ויש להידרש אליה.

ראשית, צריך לנסות להעריך כמה מזה הוא תוצאת "הבעלות על אמצעי הייצור" (כלומר מיהם המייצגים הדיפולטיביים של היהדות מטעם המדינה): אנחנו עומדים כיום אחרי עשורים ארוכים שבהם לא רק המצב החוקי מכיר רק באורתודוקסיה, אלא גם המורים ליהדות במערכות החינוך ובצבא הגיעו משורות האורתודוקסיה (ולא בהכרח הליברלית). רק בשנים האחרונות נכנסים לבתי הספר ולצה"ל מורות ומורים ליהדות המייצגים השקפות עולם אחרות. המאבק על זהות הארגונים הנכנסים למערכת החינוך מתנהל בעוצמה גם כיום. אין להמעיט בחשיבות של הדמויות הללו בקביעת "הדימוי המוטבע/המופנם" של מהי יהדות אצל בוגר מערכות החינוך הללו.

שנית, קביעת הבכירות התודעתית קשורה גם באינטנסיביות ובמסירות הנפש. אנשים מזהים אינטואיטיבית את החשיבות היחסית של גורם מסויים (בהקשר שלנו – היהדות) אצל אדם א' ואצל אדם ב', ובהתאם לכך מחליטים עד כמה להקשיב לכל אחד מהם. רבות כבר נכתב על שאלת מסירות הנפש בציבורים הפלורליסטיים בכלל וביחס ליהדות בפרט, וחובת ההוכחה חלה עליהם. [אמנם, גם כאן קיים מרכיב "חומרי" בדמות התמיכה בישיבות, שמאפשר להרבה יותר אורתודוקסיים להתפרנס מעיסוקם בתורה, אבל זו התוצאה ולא הסיבה: כאשר הציבור הפלורליסטי יעמיד א/נשים שמוכנים להשתכר סכומי מינימום כדי ללמוד וללמד תורה, יימצאו לו גם התקציבים לכך.]

2. לשאלת האותנטיות של האורתודוקסיה ולבירור תסביך הנחיתות של החילוניות

רגע של היסטוריה: מבט על שלושה גלגולים של עם ישראל

בסעיף הקודם הזכרתי שלא רק דוברי האורתודוקסיה אלא אף חלק מדוברי היהדות החילונית מקבלים את העבר היהודי כפי שהוא מצטייר מהנרטיב האורתודוקסי (דהיינו, כדתי בעיקרו) – בעוד שבפועל זה נכון לכל היותר לתקופת הגלות בלבד, וגם זה בערבון מוגבל (כפי שהבהיר מעל לכל ספק ההיסטוריון יעקב כ"ץ בהראותו שהאורתודוקסיה היא תופעה מודרנית המגיבה לתגובות אל המודרנה). הרי לשיטת התנ"ך עצמו, טרם היציאה לגלות הדגש בהגדרת העם היהודי היה על הלאומיות (העם הוא בראש ובראשונה שנים-עשר השבטים) ולאו דווקא על הקפדה יתרה על תורת משה (בלשון המעטה). בהתאם לכך, גם  למועדים היה דגש חקלאי ולאומי, ורק עם היציאה לגלות זכה חנוכה, חג העצמאות החשמונאי, לנרטיב הפוך של פאסיביות (נס פך השמן), חג הניצחון על צבאו של ניקנור הפך לתענית אסתר, חג קציר שעורים הפך לחג מתן תורה, בסיפור המכונן על יציאת העם לעצמאות ממצרים נמחקו מעשיו האנושיים והסמכותיים של משה לטובת מעשי האל הנִסיים, וכיוצא באלה.

ביציאה לגלות אבדו לעם ישראל הטריטוריה שבה חי, השפה בה דיבר, הממשל המדיני הריבוני ועוד מאפיינים לאומיים; אלא שהם לא אבדו לחלוטין, אלא נשמרו בתוך "קפסולת-זמן" הלכתית: ארץ ישראל הממשית השתמרה בצורת התפילות לשיבה לציון; העברית והארמית הפכו משפות דיבור לשפות תפילה ולימוד קודש; הממשל העצמאי הפך לייחול בתפילות לשובה של מלכות בית דוד המשיחית, וכן הלאה. קפסולת-הזמן הזו הוכיחה את עצמה כעמידה בפני פגעי הזמן והצליחה באופן מופלא לשמר את התודעה היהודית במשך אלפיים שנות גלות – עד לסדיקתה עם המודרנה, האמנציפציה והחילון. או-אז "פתחה" הציונות את קפסולת הזמן הזו וביקשה לחדש את קיומם העצמאי של המרכיבים שהיו גנוזים בתוכה: השיבה לארץ ישראל, חידוש השפה העברית, חידוש הריבונות המדינית, יצירתה של תרבות עברית משותפת, הבנת ההיסטוריה היהודית במונחים ארציים ועוד.

באופן מעניין, וכפי שמצביעים בנפרד יעקב ידגר ומיכה גודמן (המספקים פרשנויות שונות זה מזה לתופעה זו), הדור של האבות המייסדים שהתנער בעצמו מסמכות הרבנים היה גם זה שקיבע במוסדות הדת ובמערכת החינוך את עדיפות הפרשנות האורתודוקסית. לדעתי זה אִפשר להם "ללכת עם ולהרגיש בלי" וגם "ללכת בלי ולהרגיש עם": כלומר, כך הצליחו אבות האומה המתחדשת גם לשמר את הזיקה ליהדות (שבה ראו כמובן חשיבות) וגם לשמר את הד המרד וההתנגדות ליהדות הגלותית – הפעם בדמות הממסד וסמכויותיו המונופוליסטיות. "השיבה לארון הספרים היהודי" מהצד החילוני מסמנת מבחינה זו שינוי תודעתי בקרב הדור השלישי (כהבחנתו של הסוציולוג מרקוס ל. הנסן), שכבר אינם חוששים מהמורשת ואינם מבקשים למרוד בה, אלא לשוב ולמזג אותה באישיותם. כמובן שלימודי יהדות אינם מאיימים על החזון הציוני-חילוני, אלא מממשים אותו: חזון זה שאף להפוך את היהודי האדוק ליהודי לאומי-תרבותי – לא ל'אזרח העולם' (וראו בהרחבה כאן).
[ויש כאן תופעה הפוכה ומשלימה של "חמורו של משיח": אם בתחום הפוליטי נטען שהחילונים היו אלה שעשו את העבודה ורק בשלב מאוחר מגיעים הדתיים ומבקשים לקחת את המושכות – הרי שבתחום המורשת היו אלה הדתיים והחרדים שנשאו בעול שימור המורשת, וכעת מגיעים החילונים ומבקשים לעבור מעמדת הנוסע לעמדת הנהג.]

"סליחה שניצחנו": הערה על ההצלחה והכישלון של חילון היהדות בישראל

בקרב דור בתי המדרש הפלורליסטיים ישנם חילונים רבים הבאים בטענות כנגד החינוך היהודי הדל שקיבלו במערכת החינוך. גם כותב שורות אלה פגש לראשונה בחייו דף גמרא בגיל 26, היה מתוסכל מאוד מעצם עובדה זו, ומאז גומע בשקיקה סוגיות בגמרא ושאר כתבים מארון הספרים היהודי. בדיוק כאן מתגלמת הסכנה היחסית וגם ההצלחה הכבירה של חילון היהדות בישראל:

חילון היהדות מתחומי הקודש והדת ללאומיות ולחיי יום-יום הוביל לכך שהזהות היהודית שוכנת באופן כה נינוח בתשתית הזהות הישראלית, שעבור רבים היא הופכת להיות מובנת-מאליה, לאחר מכן לשקופה, ולאחר מכן לחסרת חשיבות. לשם השוואה, יהודים החיים בחו"ל יודעים שהם נדרשים להשקיע מאמצים על מנת לשמר את זהותם היהודית; השקעה זו נובעת מראיית חשיבות ובתורה היא גם מבססת את ראיית החשיבות הזו. לעומתם, יהודים בישראל לא נדרשים להשקעה מודעת זו, ולכן רבים מהם אינם רואים חשיבות בטיפוח זהותם היהודית. זו סכנה גם מבחינת האמונה בהצדקה של מדינת לאום לעם היהודי, וגם מבחינת רדידות הזהות הישראלית ללא רבדיה היהודיים.

אך כאן נחשפת הצלחתו הכבירה של אותו תהליך ממש – בדמות נקודת הפתיחה חסרת-התקדים שיש לאותם יהודים-ישראלים מבחינת ההיכרות עם השפה (שהיא שוות-ערך לפרי השקעה מצטברת בסך עשרות אלפי דולרים במשפחות יהודיות בתפוצות) ועם יסודות התרבות העברית, המובילים ליכולתם להשלים את הפערים הללו במהירות רבה. אף אם השפה העברית של בוגר מערכת החינוך הממלכתית היא רזה ואינה כוללת את הרבדים היהודיים הטמונים ביסודותיה, הרי שביכולתו להעמיק ולהפוך אותה ל"עברית-יהודית" אם רק יבחר לעשות כך. ככל שרבים יותר אכן בוחרים לעשות כך, אנו מתקרבים יותר לסינתזה זהותית שלמה. הסינתזה הזו היא זהות יהודית-ישראלית שנשענת על 3,000 שנות יצירה יהודית – מהמקרא, דרך חז"ל והיצירה היהודית הענפה בדורות הגלות – ומותאמת (דרך המדרש הציוני) לחיים מחודשים בארץ ישראל ובתנאי ריבונות.

כמובן שהתנאים הללו מתקיימים בעיקר במדינת ישראל ולא בתפוצות, אך אין זה מקרה: חלק ניכר ממטרות הציונות היה לייצר מחדש, לראשונה זה אלפיים שנה, מציאות שבה יהודים יכולים להישאר יהודים גם מבלי להיות יהודים שטעטליים/הלכתיים, או מבלי להשתייך לקהילה יהודית סגורה המתאפיינת בשמירת מסורת. לעת עתה, שלושה דורות אחרי הקמת המדינה, נראה שמטרה זו מושגת בהצלחה: יש לזכור שעם כל הביקורת על חוסר-העמקה יהודית במערכת החינוך, החברה הישראלית – והציבור החילוני בכללהּ – מתאפיינת בזיקה רבה למסורת ובראיית חשיבות רבה במנהגים יהודיים, כך שאין בסיס לחשש מאובדן הזהות.

3. המסורת לשמהּ, ולא קרדום לחפור בו

מרגלית ושרון מסכמים מתוך טענתם בדבר האותנטיות של האורתודוקסיה שמגע עם המסורת לא יכול לשמש כלי בדרך לליברליזם (כי מגע ביקורתי עם המסורת דוחה בעלי נטיות שמרניות, ומגע לא ביקורתי ממילא מחזק את השמרנות). הנקודה החשובה היא זו: המגע עם המסורת לא צריך לשמש ככלי בדרך לליברליזם, אלא צריך להוות מטרה בפני עצמו. שפתם של שלושת הכותבים היא תוצאתנית-תועלתנית, והיא קשורה לאופיים הפוליטי – הם אינם מתעניינים בהרמנויטיקה של המסורת אלא בהשלכות הפוליטיות של סוגי יחס שונים למסורת. אלא שיתכן מאוד שכאן טמון חלק גדול מהכשל: פנייה אל המסורת רק בתור קרדום לחפור בו פוליטיקה ליברלית היא פרויקט פריך למדי; אני סבור שהמחויבות למסורת מוצדקת כשלעצמה. מתוך כך, אני ניצב כשחקן על מגרש הפרשנות, ואיני מתכוון לפנות את מקומי. על פני מגרש זה אכן מתחולל מאבק, מקצתו פרשני ורובו פוליטי (במובן הרחב של המושג). אני כמובן לא נאיבי, ואני מזדהה עם המטרות הפוליטיות של שלושת הכותבים, אבל המסורת אינה עומדת על המדף ומחכה שאבחר אם לפנות אליה או לא; ממילא אנחנו חיים בתוך המורשת היהודית, וממילא בכל דור נדרשת פרשנות שלה, ואין אדם חי מחוץ לתרבות. המחשבה שיהודים בישראל יכולים להתחמק מהמסורת היהודית ולפנות למשל אל התרבות המערבית אינה יותר מאשר אשליה פריכה, המתעלמת ממבנה התודעה האנושית המתעצבת באמצעות השפה והתרבות בה גדלה. מחויבות אפריורית לעיסוק במסורת גם יכולה לייצר אינטנסיביות ומסירות נפש כפי שהוזכר בסעיפים קודמים. אכן ל"עיסוק במסורת לשמהּ" יש גם תוצאות ותועלות, ואכן יש להיאבק בזכות הפרשנות הליברלית-הומניסטית למסורת כנגד הפרשנות השמרנית-בדלנית שלה. אך כל זה צריך להיעשות "מבפנים". על השאלות האם וכיצד ניתן לתת פרשנות כזו או אחרת למסורת אתעכב בהמשך.

ד. בעלי נטיה מסורתית מחפשים דווקא את החלקים הפרטיקולריסטיים

הטענה: לשיטת מרגלית ושרון, הכשל המובנה בחתירה לפרשנות ליברלית למסורת הוא שבעלי נטייה מסורתית אינם מחפשים פרשנות אינטלקטואלית או אוניברסלית למסורת, אלא להיפך – מה שמושך אותם אליה הם מוחלטוּת, השתייכות, זהות, רגש, סמכות. ברקע הדברים נמצאת הגדרתו של וולצר שקהל היעד הוא כאמור "הרבים שאינם בקצוות – לא קנאים מחד ולא חילונים מוחלטים מאידך."

בפועל:

אם השאלה של הכותבים היא איך הופכים אנשים בעלי נטיות גזעניות לליברלים – אז זו שאלה שלא ברור כלל שיש לה תשובה, שאלה לכל מערכות החינוך ולתרבות הפוליטית, וממילא הדיון בה חורג מהיקף ההתייחסות הנוכחית. על רגל אחת אציין שלדעתי הדרך צריכה לכלול גם עקרונות אוניברסליים וגם ביסוס מתוך המורשת, וראו הערה על כך בסעיף הבא.

אם נחזור למבט-על על החברה, לדעתי רוב העם אכן מחפש במסורת השתייכות, זהות ורגש – אך לאו דווקא מוחלטות וסמכות. נתוני הסקרים מעידים בבירור שרוב העם אינו מנהל את מרבית תחומי חייו תחת סמכות המסורת ונציגיה. מי שמחפש שורשים, זהות ייחודית (פרטיקולרית) והשתייכות אכן ימצא אותם דרך זיקה למסורת – גם בפרשנויותיה ברוח בית הלל. כנראה שבעלי הנטיות הגזעניות המובהקות אכן לא ישתכנעו לא מדברי וולטר ולא מדברי בית הלל; לעומת זאת, את בעלי הנטיות הפרטיקולריסטיות אפשר לכוון למקום של "ייחודיות מכבדת/פלורליסטית" – עמדה הדוגלת בזכות הלאומיות והייחודיות, אבל לא רק בזו שלנו.

ובכל זאת נותרת הטענה שבתי המדרש הפלורליסטיים פונים למיעוט קטן. עד כמה יכולה להיות השפעתו רחבה? לשיטתי, בתי המדרש הללו תמיד יהיו מיעוט, ובמובן זה יהיו אליטה. אבל הם יכולים להנחיל תודעה למעגלים רחבים יותר, כפי שתמיד קורה ביחסים בין האליטה והרוב. בשביל שזה יקרה, צריכים להתממש כמה מהתנאים שצוינו בסעיפים הקודמים.

ה. כל התקרבות למסורת שאינה ביקורתית במובהק רק תחזק את המסורת

הטענה: לפי מרגלית ושרון, כל פנייה אל המסורת בסופו של דבר מחזקת את האורתודוקסיה כי כאמור היא נתפסת כאותנטית יותר. הם מתייחסים לגישות הלא-אורתודוקסיות כ"קיטש", ומבהירים [במאמר השני] שכוונתם בכך לגישה המתעלמת מהצדדים הבעייתיים במסורת. יתרה מכך, לטענתם עצם הפנייה אל המסורת מדירה מהשיח את החילונים ומחזקת את דימוי "העגלה הריקה".

בפועל:

הטענה הראשונה (והעיקרית שלהם בסעיף זה) מופרכת לחלוטין ברמה האמפירית. כפי שוולצר מציין, כמות האנרגיה שמשקיע הממסד האורתודוקסי בתקיפת היוזמות המתחרות מעידה כאלף עדים שהוא אינו סבור שיוזמות אלה מחזקות אותו בסופו של חשבון, וגם התוצאות בשטח מעידות את ההיפך (וראו בסעיף ג' לעיל). הם אינם מגבים טענה זו בנתונים כלשהם, והדוגמה שהם מגייסים (טקסי הפרשת החלה של ליהי לפיד) מעידה שהם בעיקר נאחזים באייקונים ובגעגועים נוסטלגיים ללפיד-האב.

טענתם בדבר ההתעלמות מצדדיה הבעייתיים של המסורת כ"קיטש" מצדיקה עיון. גרשם שלום, חוקר המיסטיקה הדגול ובעל הרגישות לצדדים הלא-רציונליים בנפש, הצביע על כך שכוחה של המסורת הוא בין היתר בכך שהיא נותנת מענה לצדדים הפחות מוארים בנפש – לפחדים ולאפלה. אין ספק שמי שמתעלם מאותם היבטים במסורת שאינם נאורים עושה חטא כפול: אחד ביושרתו האינטלקטואלית ביחס למסורת, והשני בהבנתו הפסיכולוגית ביחס לקהל השומעים. הדרך הראויה, שבה נקטו גם חז"ל, היא לאחוז בטקסט הבעייתי ולהביא אותו בדרך דרשנית למקום הרצוי לאור מצב הדור. כפי שמראה פרופ' משה הלברטל ("מהפכות פרשניות בהתהוותן"), כך עשו חז"ל במודע עם פרשות "בן סורר ומורה", "וקצותה את כפה" ואחרות. כך עשו חז"ל גם עם הציווי להשמדת עמלק ("עלה סנחריב ובלבל את כל האומות"), עם מיתות בידי בית דין ("סנהדרין שהרגה פעם בשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית") ועוד. אנו רואים שבחלק מהמקרים חז"ל הותירו את הארוס האלים אך הקהו את חודו, ויש בכך תובנה פסיכולוגית חשובה לענייננו: לא תמיד הצעד החכם יהיה לנסות להכחיד את היצר האלים; לעתים יהיה נבון יותר להכיר בו ובלגיטימיות שלו, אך להעביר אותו עידון או לדחות אותו "לעתיד לבוא". נדמה לי שצעדים כאלה נמנעים מהחטא הכפול שאותו ציינתי.

טענתם השלישית, בדבר שפת השיח, היא חשובה, ואכן השיבה למסורת דחקה מעט את השפה האוניברסלית, ונכון שמי שאינו דובר את שפת המסורת עשוי כיום להרגיש קצת יותר מודר מאשר בעבר. עם זאת, המשקל של חסרון זה אינו מספיק משמעותי: ראשית, כי זה לא מדיר את העמדות הליברליות כשלעצמן – שלהן יש ביטוי גם בשפת המסורת; ושנית, כי השפה האוניברסלית לא נדחקה לגמרי, אלא רק במעט. בכל מקרה השיחה צריכה להתנהל בשני מרחבי השיח – היהודי והמערבי/אוניברסלי. דוגמה טובה לכך עלתה בפולמוס האחרון סביב ספר האזרחות החדש: בקרב מתנגדיו עלתה בין היתר טענה נגד המקום הנרחב שניתן לביסוס ההומניזם מתוך מורשת ישראל, על חשבון ביסוסו מתוך מקורות מערביים. מנגד טען אחד המסנגרים מימין שהמבקרים אינם מבינים שזו דווקא דרך אפקטיביות יותר להשפיע על קהל-היעד הרלוונטי. הוא כמובן צודק, ולכן יש להשקיע גם בטיעון מתוך מקורות היהדות, אך עם זאת לא ניתן להתבסס עליהם באופן בלעדי, ולכך שני טעמים: ראשית, שדה השיח הפוליטי שלנו אינו רק יהודי אלא גם מערבי; שנית, בשדה השיח היהודי ישנם (כפי שמדגישים בצדק מרגלית ושרון) גם קולות אנטי-דמוקרטיים ואנטי-ליברליים, ולכן ממילא אין לצייר מצב שבו הקול היהודי הדומיננטי יהיה המכריע הבלעדי בשאלת דרכנו הפוליטית.

סיכום

יצירת פרשנות עדכנית למורשת היהודית מתוך זיקה קרובה אליה היא בעיניי תנועה טבעית והכרחית – ברמת הדור אם לא ברמת הפרט. אני באופן אישי, כמו אחרים סביבי, מוצא את עצמי עוסק בכך מכח תחושת שייכות, חיבור ומחויבות לעבר ולהווה גם יחד. ברור לי שהמורשת היהודית העשירה כוללת את כל מה שנדרש להימצא בארגז כלים של עַם להתמודדות עם כל סיטואציה שתבוא – לעתות שגשוג ופתיחות כמו גם לעתות מצוקה והתבדלות – ושעלינו לברור ולהבליט מתוכה את מה שנדרש לדורנו. ממילא אין לי כל כוונה להפקיר את ייצוג העבר וההווה היהודי בידי בעלי השקפות מנוגדות לשלי, שאחיזתן בעבר ובמורשת אינה גדולה מזו של השקפותיי. עבורי כפרט, העיסוק במסורת ממלא צורך זהותי-קיומי עז, וממלא אותי בתחושת שליחות וייעוד.

אני מאמין בהצדקה של השתייכות ייחודית (פרטיקולרית) ומאמין באפשרות ליצור "ייחודיות מכבדת/פלורליסטית", המתגאה במורשתהּ הייחודית מבלי להתנשא על קבוצות אחרות ומבלי לגלוש לשנאת-זרים. אני סבור שתנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית צועדת בנתיב נכון וחשוב, ושמח על כך שחברים בה ארגונים ופרטים מרוב קשת הזהויות היהודיות (מכולה למעט החרד"לים והחרדים). אני חושב שיש ביכולתה לספק למעגלים רחבים בעם זהות יהודית ייחודית ותחושת השתייכות תוך שהיא מדגישה מקרב סל המורשת הנרחב את "ערכי בית הלל". טענותיהם של מרגלית ושרון חשובות לבירור דרכנו, אך בסופו של העיון אני דוחה את רובן ככולן, ומעל לכל איני מקבל שהאורתודוקסיה היא אותנטית יותר (ואף איני מקבל כגזרת-גורל שהיא נתפסת ככזו), ולא שכל מגע עם המסורת מוביל להתחזקות השמרנות והלאומנות. עם זאת, חשוב בעיניי שהתלמידים/ות, המלמדים/ות וההוגים/ות הרואים את עצמם שייכים למעגלים אלה יתעמתו עם הקושיות החשובות הללו.