ייאוש שלא מדעת ולא מדת

עדן ויזלמן
עדן ויזלמן

דברים לזכר בוג'ה

לפני 30 יום נפרדנו מבנימין יוגב (בוג'ה), איש חינוך ענק ומגדולי המורים לתרבות ומורשת החג הקיבוצי. בית העמק, הקיבוץ שבו גדלתי, קיבוץ חילוני של התנועה הקיבוצית, היה גם הקיבוץ של בוג'ה. בילדותי זכיתי לחגוג את החגים בהובלתו, להתפלל לצידו בבית הכנסת של הקיבוץ ולשמוע ממנו דברי תורה.

היום אני יודעת להגיד שבכל השנים הללו, חוויתי את בוג'ה כמי שהיה מסתובב במחוזות רבים מאוד – בקיבוצים, מכינות קדם צבאיות, בתי ספר, קורסי קצינים וקהילות יהודיות בארץ ובחו"ל – מסתובב ומשיב אבדות. ולא היו אלה אבדות שבחומר, אלא אבדות חמקמקות יותר, כאלו שאינן בהכרח נראות לעין, וכאלו שתמיד תמיד היו קשורות בעולם המסורת היהודי.

אילו אבדות היה משיב? חורף אחד, בכיתה ג' או ד', תוך שהיה צועק עלינו שאלות על החג בקול צרוד ובצחוק גדול (בחידון שהיה קרוי על שמו) – השיב לנו את חנוכה. לקראת השנה החדשה, כשהודיעו לשכבת הגיל שלי במסגרת "משימות שנת בר מצווה" בקיבוץ שאנחנו אחראיים על ערב החג בחדר האוכל באותה השנה – השיב לנו את ראש השנה. ביום כיפור, כשחזרתי הביתה מהצבא, נכנסתי לבית הכנסת ופגשתי בשירה הנלהבת ובחיוכו הרחב של בוג'ה. לראשונה, המקום הצטייר בעיניי כמרחב שיש לו לא רק פנים זועפות אלא גם שוחקות, ובן רגע בוג'ה השיב לי את מרחב בית הכנסת בכלל. ובתיכון, ברגע קשה וכואב מאוד בקהילה שלנו, כשחשבתי שלא יכול להיות שחברים יחזרו להסתובב בשבילי הקיבוץ מחויכים – השיב לי את התפילה. כל אלו הן דוגמאות ספורות בלבד לרגעים שבהם היה בוג'ה משיב לי את יהדותי.

על אבדות וסימנים

על פי המשנה במסכת בבא מציעא (ובמידה רבה גם היום), אבדות מושבות לבעליהן על בסיס סימנים. כל מאפיין שמייחד דבר שאבד, ועשוי לזהות אותו עם בעליו – חותם מסוים, מיקום מיוחד שבו הוא אבד – יכול להוות סימן. אבל מה הם סימניה של היהדות? האם יש בה סימנים? האם חביבים עלינו סימנים אלה? אינני יודעת, אבל מבוג'ה למדתי שלפעמים, בטח באבדות מהסוג החמקמק יותר, לא ניתן להשיב אבדה על בסיס סימנים. היו מורים אחרים סביבו שניסו לעשות זאת – להגדיר את "היהדות" באופן שיסביר לנו מתי וכיצד (או במקרה הפחות טוב, למי) איבדנו אותה, ומדוע עלינו להבין שהיא שלנו ולנכס אותה לעצמנו מחדש. שלל סימנים: היסטוריים, אידיאולוגיים, לאומיים ואחרים נזרקו לעברנו, ונועדו לקשור את גורלנו בגורלה. לעיתים היה נדמה לי שאימצנו את הסימנים (או את הכביכול סימנים), אבל שכחנו את האבדה עצמה.  

אצל בוג'ה זה היה עובד אחרת. לא שמעתי אף פעם אמירות מפוצצות על מהותה הכוללת של היהדות, או על השלכותיה המעשיות ההכרחיות. למען האמת, בעיקר שמעתי יהודי אחד, נלהב ושמח בצורה יוצאת דופן. וזה עשה את כל ההבדל. בעוד שתמיד הרגשתי שסימנים לקוחים מעולם של הגיון ושכל, ניכר היה ששיעוריו של בוג'ה, על אף שהייתה בהם חכמה גדולה, היו יוצאים ישר מן הלב. זה ההבדל בין לשמוע הסבר רהוט מאוד על מהי אהבה, לבין לראות זוג ביום חופתו.

על ייאוש באבדה

            מה קורה כשאדם מתייאש מלמצוא את מה שאבד לו, כיוון שהוא לא מאמין שנותרה כל אפשרות שאבדתו תשוב אליו? מה קורה כשהוא מצהיר על ייאושו בקול, מסיר כל תביעת בעלות עליה? ומה קורה כשאיננו מצהיר על ייאוש, אבל די ברור שזה משום שהוא כלל לא יודע שאיבד דבר מה? הגמרא מכנה מצב זה "ייאוש שלא מדעת", ושואלת האם ייאוש מסוג זה – נטול ידיעה של הבעלים – אכן נחשב לייאוש.

בהקשרים של יהדות, למדתי עם הזמן לזהות – בלימוד, בשיחות ובמפגשים כאלו ואחרים – מתי האדם שניצב מולי מניח שאני במצב של "ייאוש" (אם מדעת ואם שלא מדעת), ופוטר את עצמו מללמד אותי או מלדבר איתי באמת – מלהשיב לי את אשר אבד לי  –  על בסיס ההנחה הזו. זו תחושה קשה מאוד שלפעמים מתבהרת רק בדיעבד, דקות או שנים לאחר אותו מפגש.

            בוג'ה היה אדם מיוחד מאוד בהקשר הזה, ואולי בזה הייתה טמונה הגדולה שלו כאיש חינוך, כיוון שלא היה נראה שהוא מוותר (או אפילו מאבד אופטימיות) אף פעם. לא רק שהניח שייאוש שלא מדעת איננו ייאוש – שאפילו אבדות חמקמקות במיוחד, שכבר נשכחו בלב בעליהן מזמן, ניתן להשיב. אלא, אפילו כאשר היינו מצהירים על ייאושנו מן העולם היהודי, בשלל דרכים, נראה היה שבוג'ה האמין שאולי עוד תתעורר בנו תקווה. אולי היינו מבחינתו "מקווים שלא מדעת", או לכל הפחות "לא מיואשים שלא מדעת".

*

היום, במהלך הבנייה שלנו את קהילת בית פרת ירושלים בכלל ואת בית המדרש לחינוך יהודי בפרט, בוג'ה הוא אחד האנשים שמנחים אותי מאוד בעשייה שלי – במחשבות, ברוח, ביחד, באופטימיות. כשאני שואלת את עצמי כיצד פעל כמחנך, ומדוע היה כל כך מוצלח בהשבת אבדות, אני חושבת על המובנים הרבים והמנוגדים של חילוניות ושל דתיות יהודית, ועל איך הוא היה מלא אהבה כלפי כל אחד מהם, ולא נבוך מול אף אחד מהם. לא מול הלכה ולא מול פוליטיקה, לא מול אמונה, ובטח לא מול העם היהודי לכל גווניו.

עם תהליכי העיצוב והצמיחה שלנו, אני מרשה לעצמי לנסות ולשאול על האהבה הזו ועל היעדר המבוכה הזה – מה יקרה אם נעז לחנך מתוך הנחה שכל המובנים השונים הללו מכילים בתוכם כוחות ברי תוקף? ידע ומדע לצד תפילה וריקודי הורה. מה יקרה אם ננסה לייצר מרחב חינוכי שבו אלו ואלו מעצבים את חיינו ומניעים את העולם?

כתיבת תגובה

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים: