צמד חלומות פרעה, שבהם פותחת פרשת "מקץ", הוא הצמד השלישי בסיפורי יוסף: קודמים לו צמד החלומות של יוסף הנער וצמד החלומות של שר המשקים ושר האופים. מבחינה סיפורית אנו מתחילים אפוא "מהסוף" – מפירוש החלומות של הצמד השלישי – המאיר לאחור גם את השניים שקודמים לו.
בקריאה מסורתית-התגלותית, החלומות המקראיים מובָנים כהיבטים נבואיים, המטרימים את שעתיד להתרחש (כך לגבי עלייתו של יוסף לגדולה ואף השתחוות האחים בפניו, כך לגבי גורל השרים, וכך לגבי שבע שנות השפע ושבע שנות הבצורת); אך בקריאה ספרותית-פסיכולוגית, נחפש את ההיבטים התודעתיים-נפשיים שבאים לידי ביטוי בחלומות, כחלק מניתוח הדמויות הספרותיות כפרוטוטיפים של דמויות אנושיות.
אני קורא כאן את החלומות ואת הפעולות שמסביבם בסיפורי יוסף באופן זה, בעיקר תוך הישענות על היבט מסוים בגישתו של פרויד לפירוש החלומות.
ככלל, פסיכואנליטיקאים נשענים על מכלול חוויותיו, רצונותיו ורגשותיו של החולם בכדי לפרש את החלום. יש הרואים (בעקבות פרויד) בחלום כלי המאפשר להיפטר ממחשבות מסוכנות או מאיימות, שאיננו מוכנים או מסוגלים לתת להן מקום וביטוי בשעות הערות והמודעות שלנו; יש הרואים (בעקבות יונג) בכל דמות בחלום גילום של פן מסויים בחולם עצמו; יש שאינם מתיימרים לתת בעצמם פירוש לחלום, ומתמקדים דווקא בפרשנות שנותן החולם הער לחלומו; ואלו רק דוגמאות ספורות. בחלק מסוים של תורתו, שבו אתמקד, מתייחס פרויד לחלומות כמבטאים משאלות כמוסות ועמוקות שלנו, המגיעות מהלא-מודע, כלומר שהן כאלו שאינן מסוגלות לקבל ביטוי רגיל בחיינו השגרתיים, וזאת מסיבות שונות.
אם ניגש אל זוג החלומות השלישי דרך פריזמה זו, אזי שנחפש בהם איזו משאלה כמוסה ולא מבוטאת, שנובעת מעמקי הנפש, וככל הנראה ממקום שאינו "סטנדרטי" (שאם לא כן, היא לא היתה צריכה להישאר בגדר משאלה כמוסה).
וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. ב וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת; וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה. ה וַיִּישָׁן, וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד–בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים–צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶן. ז וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת; וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. ח וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ [בראשית מא]
החלומות העוצמתיים והמוחשיים (כפי שממחישה לשון הכתובים) הללו מתארים פעמיים מצב שבו הצד החלש, השדוף, הרזה, בולע את הצד החזק, הבריא, הטוב. מה מגלים לנו חלומות אלו?
ננסה למצוא רמזים נוספים מתוך דבריו ומעשיו של פרעה לאחר מכן. בקריאה זהירה של מילותיו של פרעה אל יוסף לאחר שהאחרון מפרש עבורו את חלומותיו, אנחנו מגלים אמביוולנטיות מרתקת – מצד אחד, פרעה משתוקק להרעיף על יוסף סמכויות ומעמד ("אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי", "רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם", "בִלְעָדֶיךָ, לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ–בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"), ומצד שני, נדמה שפרעה מכניס מדי פעם, אולי מעט בבהלה, הערה שמשאירה או מחזירה (לפחות למראית-עין) את הסמכות ואת המעמד אצלו ("רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ", "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה").
אם לא נתמקד בראיית החלומות הללו כנבואיים אלא נחפש בהם את אותם היבטים נפשיים, נוכל להתחיל לסמן את הכיוון הבא: פרעה הוא, כידוע, מלך-אל, השליט הבלתי-מעורער של האימפריה המצרית, והאדם החזק ביותר במרחב הנראה לעין. יתכן בהחלט שהוא מעולם לא נדרש להתאמץ על מנת להשיג את מבוקשו. שליטתו ועוצמתו הם כה מוחלטים, שיתכן שמשאלתו הכמוסה והעמוקה היא בדיוק לאבד את הכח הזה, את השליטה הזו. חלק כלשהו בנפשו זועק ומבקש לפרוק מעליו את עול האחריות והסמכות, את הבדידות המזהרת של הפסגות הגבוהות ביותר, אולי אף את השעמום הנובע מהעוצמה הבלתי-מוגבלת, שהופכת הכל לצפוי כל-כך. משהו עמום ומודחק בתוכו מושך לכיוון של התפרקות, של חזרה אל הפשטות, אל הכלום, אל האַיִן.
ראייה זו מובילה אותנו להיבט אחר בתורת הנפש של פרויד: מה שהוא רואה כשני כוחות המשלימים זה את זה ומהווים את ה'איד' שלנו – יצר החיים ויצר המוות, או בהשאלה מהמיתולוגיה היוונית – ארוס ותנטוס. לשיטתו, בתוך כל אחד מאיתנו פועלים כל העת שני הדחפים המנוגדים והמשלימים הללו, והם באים לידי ביטוי בנטיות שלנו לכיוונים של הצלחה ושגשוג, מחד גיסא, ולכאלה של קלקול, הרס עצמי והתפרקות, מאידך גיסא.
יוסף מגיע אל חלומות פרעה כאשר הוא כבר מנוסה הן בחלימה והן בפירוש חלומות (ואף לא מן הנמנע שהוא הבין ספציפית את העקרונות הנפשיים הללו דרך המפגש עם שר המשקים ושר האופים [1]), והוא חכם דיו על מנת לקרוא את נבכי נפשו של פרעה, הנגלים אליו דרך החלומות: הפרות יפות-המראה והשיבולים הבריאות מסמלות את יצר השגשוג והחיים, הפרות רעות-המראה והשיבולים השדופות – את יצר הדעיכה והמוות; החלומות מסגירים את שאיפתו של בעל-העוצמה לאבד את עוצמתו [2]. יוסף מבין זאת ויתרה מכך – מבין שנקרית בדרכו הזדמנות חד-פעמית לשלב את הגשמת מאווייו העמוקים שלו-עצמו (שאיפת הגדוּלה) ואת אלו של פרעה (שאיפת איבוד השליטה) בעת ובעונה אחת.
התנועה הספירָלית של הסיפור המקראי מובילה לכך שאת התובנה הפסיכולוגית שיוסף אולי רוכש דרך חלומות שר המשקים ושר האופים (ראו הערה [1]) הוא מיישם בהצלחה עם חלומות פרעה, אך באמצעותה הוא גם יכול כעת להבין טוב יותר את צמד החלומות שלו-עצמו.
מאלף להיווכח שאת חלומותיו-שלו לא יוסף פירש – אלא אחיו ואביו 'קבעו' את משמעות חלומותיו:
ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. זוְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ, אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר [בראשית לז]
מלבד הבנתנו שיוסף אינו מפרש את חלומותיו, נשים לב ששנאתם של אחיו היא זו שמוזכרת בשני המקרים מיד לפני תיאור חלומותיו, וכן שהוא בוחר (שוב ושוב) ללכת ולספר להם את חלומותיו על אף תנאי-הפתיחה הגרועים, והתוצאה הברורה והמיידית של זה היא החרפת מצבו. כפי שמציין בתבונה הרב יהושע אנגלמן, על אף שאחיו קראו לו בלעג ובמשטמה "בעל-החלומות", הרי שיוסף הופך להיות בעל חלומות – ולא קורבן שלהם – רק כאשר הוא הופך למפרש חלומות. כאשר הוא מצוייד בניסיון החיים ובתבונת הנפש, יוסף הבוגר מזהה ביוסף הצעיר את ההתנגשות בין הארוס (השאיפה לגדוּלה המתבטאת בחלומותיו) והתנטוס (יצר ההרס העצמי שמתבטא במעשיו). אולי תובנות אלו היו חלק ממה שסייע בידו להגיע בסופו של דבר לתיקון ולפיוס מאוחר עם אֱחיו, כפי שאנו קוראים בפרשות הבאות.
אחרית-דבר
האם משתמע מכך שיוסף קרא את "כל כתבי פרויד" כשישב בבית האסורים? כנראה שלא. אז מה בכל זאת אנחנו באים לומר בכך? אולי ש"סדנא דארעא חד הוא" [=יסוד העולם הוא אחד], ונפש האדם – כמו גם הניסיונות להבין אותה ולשקף אותה בספרות – משתקפת אלינו גם מבעד למאתיים דורות.
[1] ניתן לראות בצמד חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים רמיזה לכיוון הפסיכואנליטי של ארוס/תנטוס: שר המשקים מסמל את כח החיים (שהרי הוא "חוזר אל החיים" מאותה נקודת-ביניים שבה הוא ושר האופים נמצאים), וחלומו שזור במוטיבים של פריון כגון הגפן והיין (שהם מוטיבים דיוניסיים, המתקשרים אף הם לארוס); חציו השני של הצמד, לעומת זאת, ממחיש את המוות.
[2] ראו הצעה אחרת לקריאה פרוידיאנית בחלומות פרעה אצל הפסיכותרפיסטית רות נצר (כאן בבלוג או כאן בקובץ וורד). גם היא מצביעה על מוטיבים של בריאות וחולי, פיזי ונפשי, אבל לוקחת את זה לכיוון אחר: "הרזון שמבטא את החסר והרעב כרזון נפשי שמשתלט ובולע את חלק הנפש-גוף שחי במלאות ובשפע. זה בדיוק מה שקורה בדכאון. הנפש הרזה משתלטת על השמנה: השבלים הדקות והשדופות בולעות את השבלים הטובות. זה גם מה שקורה באנורקסיה. הרזון בולע את מלאות הגוף ומשמיד אותו. באנורקסיה יש גם דכאון שבולע את הנפש. קדם לכן פרעה השליך את שר המשקים והאופים לכלא, עוד חשד שיש כאן הפרעת אכילה…"
