
ֿנגיף שנאת הזר
היכרות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית מוכרחה להתחיל כבר בגיל צעיר, ולאו דווקא לנחות לראשונה בשערי הבקו"ם או השירות
היכרות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית מוכרחה להתחיל כבר בגיל צעיר, ולאו דווקא לנחות לראשונה בשערי הבקו"ם או השירות
איך מגדירים קהילות יהודיות־ישראליות? כמה כאלה קיימות ואיפה אין כאלה? מה הפוטנציאל של קהילות כאלו, ואיך ממפים פוטנציאל?
מה שאני אציע כאן הוא את נקודת המבט שלי, כיהודי ישראלי חילוני, על התפילה היהודית.
בלוח השני העברי, הדרך מהחירות לעצמאות עוברת דרך הזיכרון. לפחות חלק מהרצף הזה אינו מקרי
לבנות ולהיבנות, שני הפכים שהם אחד. הבנייה, מכוונת החוצה. היא יוצרת, מפתחת, מקימה ומזיזה הרים. לעומתה ההיבנות, ההתפתחות והצמיחה המכוונת פנימה
מהי אותה "ההתחדשות היהודית" שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי?
המעבר ממולדת פיזית, אל מולדת שמייצגת פוטנציאל היא מרגשת בעיני מאד. רגשות וזכרונות הם חלק משמעותי מתחושת השייכות שלנו, אבל גם לאפשרות להגשים חלומות יש פוטנציאל לתחושות שייכות חדשות.
ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". אם האמירה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה?
אני ציונית? כן. כי סבתא רבה אלקה וסבא רבה חיים החליטו למרוד בחיים החרד(ת)יים שלהם בלבוב שבפולין ולעלות לארץ ישראל הקדושה. כן, כי סבתא רבה פנינה
כשאני קוראת סוגיה בגמרא היום, צורת ההתדיינות מזכירה לי בראש ובראשונה דיונים קהילתיים ואספות חברים. הדמיון הזה איננו מקרי.
התרגלנו לאחוזי פתיחה גבוהים – מבטיחים לשמור על הסטנדרט.
בית פרת – מדרשה ישראלית | יישוב אלון | ד.נ מזרח בנימין 90618 | טל: 02-6566209 | פקס : 02-9979122 | info@beitprat.org
בית מדרש ישראלי (ע״ר)
המורים החסידיים הציעו פרשנות מחודשת לחגים ולמועדי השנה, במטרה להבין אותם באופן פנימי ורוחני יותר. בעקבות דרשה מספר הזוהר ננסה לחשוב יחד, בלימוד ובשיחה, האם גם ליום העצמאות עשוי להיות צד אישי יותר, הנוגע ללב ולנפש.
לפני קצת יותר מעשר שנים, באלול ה', הרגשתי לראשונה את החיבור המיוחד והעוצמתי במפגש של תפילה עם קהילה. במקרה (או שלא), החוויה הזו הייתה שלובה עם הפעם הראשונה שהייתי שליחת ציבור, וזה היווה עבורי הזמנה להמשיך להתפתח ולהעמיק בתפילה ובשליחות ציבור ביחד איתכן ואיתכם.
"את הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה", עמוס עוז מספר שכך אביו אמר לו כאשר הרים אותו על כתפיו בליל כ"ט בנובמבר.
מה מעצב את חיינו? אילו סיפורים מכוננים ילוו אותנו בהמשך? ואיזה יום או תקופה בחיינו יהפכו לסיפורים אותם נספר לילדינו ולנכדינו?
בחבורה ננסה להתבונן אחורה וקדימה בזמן, על איך היסטוריה הופכת לסיפור, ואיך שיום חולין אחד מתמלא פתאום כולו חסד בזכות הסיפור אותו אנו מספרים.